<h1>רבינו יהונתן מלוניל — ב"מ</h1>
<h2>דף ז:</h2>
ועיקר סידורא בערכין כתי' באדם שנדר ואמר ערכי עלי וכתיב ואם מך הוא מערכך כדפרישית לעיל וכתיב והעריכו הכהן ומתרגמינן ויסדריניה כהנא. [ערכין כ"ג ע"ב] וסנדליו ותפליו, בלא שום פדיון אעפ"י שבמקדיש נכסיו מעלין לו תפיליו כלומ' בדמים כמו שהם שוים אינו דומה שבמקדיש בפירוש תפסא קדושא בכוליה נכסיה מה שאין כן במעריך דלא תפסא בהו קדושה כלל דסתם ערכין לכהנים הם לו אבל לא לאשתו ובניו וכדפרשינן לפי שאינו מצוה להחיות אשתו ובניו אלא הוא לבדו כדכתיב [ויקרא כ"ז] אם מך הוא מערכך הוא ולא אחרים. היה אומן נותנין לו שני כלים מכל מין ומין, חרש נותנין לו שני מעצדין ושני מגירות. היה לו מין אחד מרובה ומין אחד מועט, כלומ' שיהיו לו שלשה מעצדין ומגירה אחת או שלש מגירות ומעצד אחת והוא צריך לשני כלים לשני מעצדות ולשתי מגירות אין אומרין למכור את המרובה וליקח בו מין המועט כלומ' שנמכור לו מעצד אחד וניקח לו מגירה אחת כדי שיהיו לו שני מגירות אלא נמכר המעצד השלישית כדי לפרוע את חובו ולא ניקח לו מגירה אחרת דכי אמרי' שאנו נותנין לו שנים מכל מין ומין הני מילי היכא שהיו לו קודם זה הסידור שנים שנים או שלשה וארבעה משיירין מהן שנים שנים אבל היכא שלא היו בידו מעיקרא אין לנו למכור ממין המרובה ולקנות את המין המועט. המקדיש את נכסיו מעלין לו תפליו, כלומ' בדמים שהן שוין כדפרישי'. אין לו בכסות אשתו ולא בכסות בניו וכו', ואינו נותן אלא כהשגת יד בעלים אעפ"י שמלבושי אשתו שוין מאה מנה ותנן [ערכין פ"ב מ"א] אין בערכין פחות בסלע.
<h2>דף טז:</h2>
[לשון הרי"ף ב"מ י"ז ע"א מדפיו] יכול אפילו פניו משתנים, כלומר שמתבייש מהרבים שומעין ממנו. אם יש בדור הזה מי שיקבל הוכחה, כלומר שרוב העולם הם חוטאים ואם יאמר לו טול קיסם מבין שיניך כלומר הסר עון שעשית ממך ישיב לו טול קורה מבין עיניך כלומר הסר גם אתה עון גדול מזה ממך. אם יש בדור הזה שיכול להוכיח, כלומר שיש כח בידו להוכיח חבירו ולעשותו ללכת בדרך טובה לפי שכל בני העולם הם חכמים בעיניהם ואינם מטים אזניהם אל קול מלמדיהם. אם בדור הזה שיודע להוכיח, שיהיה לו לשון רכה שיאמר המוסר בלשון נחת שיהיו נוחים גם לשמוע אל מוסריהם. [כתובות ק"ה ע"ב] משום דלא מוכח להו במילי דשמיא, שאי אפשר עיר גדולה שלא יהיה בתוכה עושק וגזל וחמס ולא רצה להוכיחם כדי שלא ישנאוהו וישטמוהו. [יבמות ס"ה ע"ב] כך מצוה שלא לומר לאדם דבר שאינו נשמע, כלומר שיודע בודאי שלא יהיה נשמע אפילו לאחד מהם כדאמרינן [ביצה ל' ע"א] מוטב שיהו שוגגין ואל יהו מזידין אבל אם עולה בדעתן שאחד מהן ישמע למוסרו אינו רשאי להעלים עיניו מלייסר את הרבים להוציא יקר אחד מזולל. [ערכין ט"ז ע"ב] עד הכאה, כלומר עד שיכוהו בני בלייעל כשמייסר אותם ואם הגיע עד כך שוב אינו חייב לשנות ולשלש על מוסרו אבל משום קללה ובזיון שיבזוהו לא מיפטר משום כך, ושמואל פליג ואמר דאפילו בקללה מיפטר אבל משום נזיפה כלומר שגוערין אותו ושונאין אותו שאינם רוצים לדבר אותו כאילו היה נזוף לא מיפטר מעונש אם לא יוכיח אותם, ור' יוחנן פליג ואמר דאפילו בנזיפה לבדה מיפטר. ולמאן דאמר עד נזיפה, הא חזינן שיהונתן לא מניח מדבר טוב על דוד אע"פ שנזפו אביו אלא עד שהכהו מסר נפשיה טפי אפילו עד הכאה. לא ישנה מאכסניא שלו, כלומר אע"פ שיבזוהו ויראו לו פנים של זעם. וכל כך למה, כלומר למה יסבול כל זה הצער. אכסנאי פוגם ונפגם, פירוש פוגם בעל הבית שיבזוהו כל העולם ויאמרו ראו פלוני כמה הוא רע שבייש פני אושפיזו, ונפגם שיש מי שאומר אם לא מצא בו דבר ערוה לא היה מוציאו מביתו. אכסנאי דאקראי, כלומר שאינו רגיל כל כך תדיר להתאכסן שם למאן דמוכח מקרא דכתיב [בראשית י"ג] אשר היה שם אהלה בתחלה דוקא בני אושפיזא הקבועה לו כל הימים אבל אושפיזא שאינה קבועה לו אם מראים להם פנים של זעם יפרד מעליהם ומאן דמוכח מקראי דכתיב [שם] למסעיו אע"פ שלא לן שם אלא בלילה אחת, אברהם היה מחזר אחריה ולא רצה לשנות אושפיזו.
<h2>דף יח.</h2>
[ב"מ ס"ה ע"א] מרבין על השכר, כלומר בשכר המתנת המעות מרבין השכירות ואין מרבין על המכר בשכר המתנת דמי המקח כדמפרש ואזיל. כיצד וכו' ואם חדש בשל חדש, אם תתן שכר כל חדש בחדשו שלא תקדים שכר כל השנה ביחד אבל תתן סלע בחדש מותר דלא מחזי כאגר נטר לי משום דקיימא לן דשכירות אינה משתלמת אלא בסוף שנה והאי דשנים עשר סלעים בסוף שנה לא מחזי כאגר נטר לי דהא דינא בהכי ואישתכח דמי שוה הוא דשויא שנים עשר סלעים והאי דקאמר ליה אם מעכשיו בשנים פחות אוזולי הוא דקא מוזיל גביה ומותר לאדם למכור חובו בפחות ואין בזה משום רבית דהא תו לא הדרי המעות מידו ליד זה המלוה ואם יארע שום אונס בחוב על הלוקח הוא ולא על אותו המוכר חובו. אבל אין מרבין על המכר כיצד וכו' ואם לגורן, אני ממתין לך עד שתמכור מתבואתך ותתן לו מעותי תתן לי בשנים עשר .... דהיינו אלף ומאתים דינרין אסור משום דמיחזי כאגר נטר לי דרך כל מכירות שבעולם ליטול מעות מיד שמשך אותו וכיון שאם היה נותן מיד המעות היה מוכר באלף זוז אשתכח דלא שויא אלא אלף זוז הילכך כדשקיל אלף ומאתים אמרינן ודאי משום אגר נטר לי.
[ב"מ ס"ה ע"א] מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא, כלומר כי היכי דבמכר מחזי כרבית קצוצה בשכירות נמי מחזי כרבית קצוצה. ומתרץ שכירות בסתמא אינו חייב לפרוע לו השכר אלא בסוף שנה או בסוף חדש ואם לא יפרעהו אלא בסוף שנה אמרי אינשי משוא הוא דשויא י"ב דינרין והאי כיון דלא מטא זמניה למיגבא ורוצה לגבות קודם זמן לאו אגר נטר לי הוא אלא פירעון הוא ואוזלי הוא דקא מוזיל גבי מן השכירות והוה ליה כאדם שחייב לחבירו מנה ואינו חייב לפרעו אלא עד שנה או עד שנתים ואומר לו אם אתה פורע לי עכשיו הריני מוחל לך כך וכך והא ודאי מותר הוא דפירעון הוא ואוזולי מוזיל גביה מחובו ולאו אגר נטר לי אבל סופא כיון דזביני נינהו מנהג הוא למשקל דמי מהשתא הילכך לא שויא אלא אלפא דהא ת"ל דאי הוה יהיב ליה דמי מהשתא היה רוצה ליתנם לו באלף זוז נמצא דלא שוי כי אם אלפא הילכך אם היה נותן לו לגורן שנים עשר מנה ודאי אגר נטר לי הוא. [ירושלמי ה"א] יש דברים שהן כמו רבית וכו', כלומר שאם יש לו על חבירו מנה ואמר לחבירו אם תתן לי מיד תשעים דינרין תזכה מיד בחוב של מנה של ראובן מכאן לחדש ימים ונמצא שנראה כנוטל שכר מעותיו עשרה דינרין לחדש ימים אפילו הכי מותר דכי היכי דהוי קרוב לשכר כמו כן הוי קרוב להפסד שאם יארע שום אונס באותו חוב נאנס ללוקח. דייקי ביה רבנן בהא מילתא, כלומר חפשו אחריו עד שמצאו לה מקרא לסמוך הא מילתא דשכירות אינה משתלמת אלא בסוף שנה שמתחלת האחרת ליכנס דכתיב [ויקרא כ"ה] כשכיר שנה בשנה גבי עבד הנמכר לגוי ולא כתב כשכיר שנה לחודיה אי נמי כשכיר (שנה) בשנה הכי קאמר קרא כשכיר שנה שאינה משתלמת בשנה זו אלא בשנה אחרת כן יהיה העבד עברי עם הגוי כלומר שיהיה לו גאולה שאינו נמכר לגמרי אלא לשנים.
[ב"מ ק"י ע"ב] שכיר יום גובה כל הלילה וכו', כלומ' שכיר שנשכר לבעל הבית להיות פועל עמו ביום ויוצא מפעולתו לערב גובה כל הלילה והויא זמן גבייתו בין לענין שבועה שתקנו לו חכמים דשכיר בזמנו נשבע ונוטל בין לענין שאינו עובר עליו משום [ויקרא י"ט] לא תלין פעולת שכיר אתך עד בקר. ואדם ששכר עצמו לכל הלילה גובה שכירותו כל היום בין לענין שבועה בין לענין שאינו עובר עליו משום [דברים כ"ד] ביומו תתן שכרו ולא תבא עליו השמש. שכיר שעות גובה כל הלילה וכל היום, כלומ' היה שכיר שעות בלילה כלומ' שלא שכרו למלאכתו אלא לשש שעות ראשונות שבלילה גובה כל הלילה וכל היום משום דלילה ויום יום אחד הוא לבדו אבל שכיר שעות דיום כלומ' עד חצי היום אינו גובה אלא אותו היום אבל לא כל הלילה ועל זה נאמר ביומו תתן שכרו ולא תבוא עליו השמש לפי שכבר הגיע זמנו לפרעו בשעה שביעית מן היום שהוא זמן שכירות שהיא משתלמת בסוף אבל כששכרו לכל היום לא הגיע לו שום חובה על שכירותו באותו היום שהרי שכירות אינה משתלמת אלא בסוף הילכך בלילה באה לו חובה לפרעו מיד תכף משהחשיך ומשום הכי כל הלילה זמן גבייתו אבל לא כל היום אע"ג דלילה ויום חד יומא אריכא היא. היה שכיר שבת שכיר חדש וכו', ולא מחייב בשכירות עד תשלום השנה ותיכנס שנה שניה משום הכי יצא ביום כלומ' שנשלם חדשו או שנתו מעת לעת בחצי היום גובה כל היום כלומ' מצוה לפרעו קודם שקיעת החמה משום דעד שקיעת החמה שלים יומיה שבא חיוב הפרעון עליו בלילה כלומ' בחצי הלילה גובה כל הלילה וכל היום והא אכתי לא שלים יומיה עד שקיעת החמה דלילה ויום יומא אריכתא הוא ובברייתא תני דשכיר שעות דלילה נמי אינו גובה אלא בלילה ואם לא פרעו בלילה קודם זריחת השמש עובר משום לא תלין פעולת שכיר אתך עד בקר אע"ג דלילה ויום יומא אריכתא הוא אפי' הכי עובר דהא חלקיה קרא דכתיב עד בקר וכן הילכתא.
[ב"מ ק"י ע"ב] מנין לשכיר יום שגובה כל הלילה, כלומ' שכר פעולתו ביום ויוצא [מ]פעולתו לערב כשתקנו לו חכמים שגובה כל הלילה והוא זמן גבייתו בין לענין שבועה שתקנו לו חכמים דשכיר בזמנו נשבע ונוטל בין לענין שאינו עובר עליו משום לא תבוא עליו השמש אלא משום פעולת שכיר אתך. מנין לשכיר לילה, כלומ' שפעולתו כל הלילה עד אור הבקר גובה כל היום בין לענין שאינו עובר עליו משום לא תלין אלא משום לא תבוא עליו השמש. ואיפוך אנא, ונאמר דקרא דכתיב לא תלין פעולת שכיר אתך עד בקר מיירי בשכיר לילה וקרא דכתיב ביומו תתן שכרו ולא תבא עליו השמש מיירי בשכיר יום. ומתרץ שכירות אינה משתלמת אלא לבסוף, הילכך לא מצית לאוקמה ללא תלין פעולת שכיר אתך עד בקר בשכיר לילה שהרי אינו חייב לפרעו שכירותו עד הלילה וכן קרא ביומו תתן שכרו לא מצית לאוקמיה בשכיר יום שהרי אינו חייב ליתן לו שכירותו אלא עד שישקע השמש שאז נשלם שכירותו הילכך הוצרך להזהיר לא תבא עליו השמש בשביל לילה שנשתעבד לו בבקר משכלה שכירותו וכן לא תלין נמי הוצרך להזהיר על שכיר יום שהשתעבד לו בבקר לתת לו שכרו בצאת הכוכבים שישלם שכירותו שלא יליננו עמו עד אור הבקר.
<h2>דף כב.</h2>
[ב"מ ע' ע"א] ניזלו בתר שיבקייהו, אחר אביהן לבית הקברות.
<h2>דף כג:</h2>
ועיקר סידורא בערכין כתי' באדם שנדר ואמר ערכי עלי וכתיב ואם מך הוא מערכך כדפרישית לעיל וכתיב והעריכו הכהן ומתרגמינן ויסדריניה כהנא. [ערכין כ"ג ע"ב] וסנדליו ותפליו, בלא שום פדיון אעפ"י שבמקדיש נכסיו מעלין לו תפיליו כלומ' בדמים כמו שהם שוים אינו דומה שבמקדיש בפירוש תפסא קדושא בכוליה נכסיה מה שאין כן במעריך דלא תפסא בהו קדושה כלל דסתם ערכין לכהנים הם לו אבל לא לאשתו ובניו וכדפרשינן לפי שאינו מצוה להחיות אשתו ובניו אלא הוא לבדו כדכתיב [ויקרא כ"ז] אם מך הוא מערכך הוא ולא אחרים. היה אומן נותנין לו שני כלים מכל מין ומין, חרש נותנין לו שני מעצדין ושני מגירות. היה לו מין אחד מרובה ומין אחד מועט, כלומ' שיהיו לו שלשה מעצדין ומגירה אחת או שלש מגירות ומעצד אחת והוא צריך לשני כלים לשני מעצדות ולשתי מגירות אין אומרין למכור את המרובה וליקח בו מין המועט כלומ' שנמכור לו מעצד אחד וניקח לו מגירה אחת כדי שיהיו לו שני מגירות אלא נמכר המעצד השלישית כדי לפרוע את חובו ולא ניקח לו מגירה אחרת דכי אמרי' שאנו נותנין לו שנים מכל מין ומין הני מילי היכא שהיו לו קודם זה הסידור שנים שנים או שלשה וארבעה משיירין מהן שנים שנים אבל היכא שלא היו בידו מעיקרא אין לנו למכור ממין המרובה ולקנות את המין המועט. המקדיש את נכסיו מעלין לו תפליו, כלומ' בדמים שהן שוין כדפרישי'. אין לו בכסות אשתו ולא בכסות בניו וכו', ואינו נותן אלא כהשגת יד בעלים אעפ"י שמלבושי אשתו שוין מאה מנה ותנן [ערכין פ"ב מ"א] אין בערכין פחות בסלע.
<h2>דף כד.</h2>
[ב"מ קי"ג ע"ב] ולא ימשכננו דברים שעושים בהם אוכל נפש, משום דאיתרבו מכי נפש הוא חובל. מטה ומטה, בגמר' מפרש אחת לאכול ואחת לישן לפי שיזיק לו הרבה אם לא יזוז ממקום שאכל שם וישן שם אלא צריך לילך לכל הפחות ארבע אמות ואם לא יהיה לו אלא אחת ישכח מלזוז משם ויחזור לשם וירדם עליה. ומצע לעשיר, מצע של לבד שקורין פלטרי בלעז במקום שאין כסתות לעשיר שהורגל במצעות ומוכין של מחצלת או של גמא כפי שהורגל לו. ולא אשתו ובניו, כלומ' לבעל צריך ליתן מטה אבל לא לאשתו ובניו דילפינן מיכה מיכה מערכין דכתיב בערכין [ויקרא כ"ז] ואם מך הוא מערכך כלומ' אם מך הוא החיהו מערכך כלומ' הנח לו ממה שראוי לערכך וכתיב הוא ולא כתי' לשון רבים שלא הוטל לגרוע מערכו ולהחיות אשתו ובניו אלא הוא לבדו וילפינן בעל חוב מערכין דכתיב ביה מיכה [שם כ"ה] כי ימוך אחיך וכו'.
